​יהושע אנגלמן

אנו מחפשים תורמים/ספונסרים לשם הוצאת ספר שיהושע שוקד על כתיבתו בימים אלו. אם את/ה מעוניין לתרום, אנא צור קשר באימייל:        sy.engelman@gmail.com


We are looking for Donors / sponsors for the new book Yehoshua is writing this days.    if you are interested, please contact us at:     Sy.engelman@gmail.com



חייג עכשיו: 052-6844655
כתובת: שח"ל 55 דירה 1 ירושלים, דוא"ל: sy.engelman@gmail.com  טלפון': 0526-844655
על ניגון ופירוש

אתר המוזיקה של יהושע:  http://yehoshuaengelman.bandcamp.com

הניגון הינו מענה לטקסט, מענה המבטא את מה שלפני שנענה לא היה מובן מאליו, וששואף לאחר ´היוולדו´ להיות מובן מאליו, כאומר: "בוודאי, איך היה אפשר לשיר את זה אחרת? ברור שזהו הניגון הנכון למילים", ולפחות - הניגון הנכון לרגע זה. 

הרב קרליבך היה אמור לנגן פעם עם הרכב ליווי, הוא לימד את השיר - והם ליוו. הם - חברה עם נטיות לג'ז או לגוונים מודרניים אחרים - בלי משים שינו צליל פה ואקורד שם, והוא הקפיד על שהם משנים, "כך קיבלתי את הניגון משמיים" טען בתוקף, ולשינויים, כמו כל חריגה ממסורת בית אב - לא היה מקום בעולמו. אילו ..היה חי היום ורואה שנדיר שמעטים מנגנים את ניגוניו כדרכו - היה לו מה להגיד.

האומנם מקור הניגונים "מן השמים"? ומה טיבם של שמים אלו? ושמא גם בהם ייתכן לומר "אלו ואלו"? תחושת 'שמים' חווה אדם, בין השאר, כאשר קורה לו הבלתי צפוי ומתוכנן או, ליתר דיוק, קורה לו את אשר לא יכול היה לתכנן. מהו עולם הבא מלבד הבלתי צפוי, ההפתעה האין סופית, זה אשר על פי הגדרה בלתי אפשרי לצפותו, כמו שאמרו חז"ל (בברכות לד): "עולם הבא - עין לא ראתה א-לוהים זולתך". כל מי שמתחדש לו חידוש, בעיון תורני, מדעי או ביצירה אומנותית, חש את משק כנפי המלאכים מלטפים רכות את נשמתו, בעוצמה ובעדינות והוא זוכה ל"אמת כפי שרק אומנות יכולה להיות אמיתית" (עמנואל לוינס ז"ל). הוא חש, ולו רק לרגע, ש"זו האמת", "זה הפשט" - זה ולא אחר, לפחות באותם רגעים. באותם רגעים, אין בלב היוצר - הוגה - לומד מקום לקנאה באמת אחרת של זולתו שהרי זכה כבר ב'אמת', ואמת, כפי שהיה רגיל לומר הגרי"ז מבריסק ז"ל, אינה ניתנת לכימות. אין "אמת גדולה" או "אמת קטנה", ודאי לא ברגע היוולדה.

בימי השבעה על מותו של הרב קרליבך העיד עליו, אחד מחבריו, שהוא באמת האמין בענקיות יצירתו, באמיתותה. זה דבר מדהים - אמונה של אדם במתנה שניתנה לו, "ישמח משה במתנת חלקו". כאחד שלא חש ככה, שבדרך כלל מעדיף לשמוע יצירות של אחרים, קלאסיות או מודרניות, איני יכול שלא להתפעל מזה. יש בכך תחושת חוסר בעלות על הניתן דרכך: אין זה שלי בכדי שאוכל לשנות, כפי שאין התורה וההלכה שלנו בכדי שנוכל לשנות בהן תג או פרט אחד. הרב קרליבך בוודאי האמין ב"אלו ואלו דברי א-לוהים חיים" - לכן ניגוניו השונים לאותם הפסוקים, דוגמת "עוד יישמע", "שובי נפשי" ועוד, הם בחינת הלכות נפרדות הנלמדות מפסוק אחד. אבל לשנות הלכה - חלילה.

אם כן צריך אני לשאול את עצמי - באיזה רשות אני מתירני בעניין זה? מי שָׂמַנִּי אדון להסכים שכל הַמְשַׁנֶּה ידו על העליונה?

עבורי, לחן הוא פירוש למילים - פירוש אפשרי, לכל היותר. פירוש שהיותו פשט או דרש, רמז או סוד, נבחן על פי התיישבותו על הלב - ליבי ולב השומע, על פי המידה שהוא מקרב את המילים להבנה; כפי שאינני יכול לשים אצבע ולומר "זוהי הבנה" - כך אינני יכול להגדירו. 

פרופסור שלום רוזנברג שליט"א הקשה פעם על מלחין אחד שביקש ללכת ללמוד מוזיקולוגיה בכדי להבין את הלחנתו שלו: "בשביל מה לך להבין?" הוא צדק בדבריו. ספק אם האקדמיה מַקְנָה הבנה או שמא רק תרגום משפת לחן לשפת מילים. אילו יכול היה פיקאסו לומר את זעקת ליבו אודות החורבן האכזרי של ערי ספרד במילים - לא היה מצייר את "גרניקה" המפורסמת, ואילו יכול היה האדמו"ר הזקן לבטא כיסופיו במילים - לא היינו שרים את "צמאה לך נפשי" שלו. אך הם לא יכלו, מאותן הסיבות שהקב"ה, הוא "הבוחר בשירי זמרה" - בשיירי זמרה, כפי שפירש בעל חידושי הרי"ם, בשיריים הנשארים בלב שאין לבארם במילים, אך זעקתם לפורקן מהדהדת עוד ועוד. הזעקה לפורקן מהדהדת עוד, וכך יוצאת בתנועה הידהודית- מעגלית-שירית שירית, בלבוש אסתטי מוכל בסולמות תווים ומיקצבים, והיא, עבורי, צורה של פרשנות. וכמו שנקודת המוצא של כל פירוש במילים המעוררות בהן קושיות ותשובות לקורא בהן, כך הניגון הינו מענה לטקסט, מענה שמבטא את מה שלפני שנענה לא היה מובן מאליו, וששואף לאחר היוולדו, לאחר הצטרפותו לטקסט, להיות מובן מאליו, כאילו אומר: "בוודאי, איך היה אפשר לקרוא את זה, לשיר את זה, אחרת; ברור שזהו הניגון הנכון למילים", ולפחות - הניגון הנכון לרגע זה. .

יש פה יומרה. אמרתי "פרשנות", אך כל פרשן צנוע מכיר את מקומו, בשולי הטקסט, בצידו. הפרשנות תמיד פוצעת את המקור, בפירושה יש משום אמירה שהמקור איננו מספיק כשלעצמו. הפרשנות מסרסת את המקור בהכריזה: צריך פה יותר, חסרות פה מילים. לולא כן, מדוע יכתוב רש"י את דבריו? בפירושו הוא מכריז: הטקסט חסר! ובזה גם אומר: הטקסט זקוק לי, רש"י. עד שלא נוצרתי היה חסר.

אפשר גם לטעון לחלופין שהמקור איננו חסר, אלא שהפרשן בעצם אומר את המובן מאליו. אני "הטקסט" חושש שמא אתה הקורא "לא מבין נכון", לא רואה את המובן לי. לא הכתוב חסר אלא, שמא, הקורא. הלחנה לטקסט - היא יומרנית; רצונה ליכנס לתוך גופן של המילים, במקומם של הטעמים. האר"י ז"ל מלמד שהטעמים לתורה הם מעל האותיות והנקודות. וכמו שציטוט מקור מפרש את המצטט, לא פחות מהפרשנות המושאלת לו, כך לחנים רומזים לפעמים, קורצים, כאילו רצונם לומר: המילים - יתנו לכם רמז לתחושה שאני חשתי בקוראי אותן.

האין זה מגמתו של כל יוצר, כל נביא, כל דובר? דרך תיאור מחזה נבואתו מביאנו הנביא אל מה שמעבר למחזה. דרך המשל מביא אותנו המספר אל הנמשל, שתמיד יהיה שונה מהמשל, ודרך המילים אנו שואפים להביע מה שמעבר להם. עבורי הפסוקים, השירים, מעוררים לפעמים דבר מה - ניגון הבא ומתלווה אל המילים. מאיפה מגיע הניגון - ממרום השמים או ממעמקי הבטן או שהיינו הך? יגעתי או לא יגעתי? יגיעה במקום המציאה או רחוק ממנה?

שאלני אדם פעם אודות שיר מסוים מהתפילה שהולחן על ידי אם איני סבור שיש עבורו די לחנים. עניתי לו: עכשיו יש. ייתכן שמחר שוב לא יהיו לזה די לחנים. אין סוף לפרשנויות. ולכל פרשן יש תקווה שפרשנותו נטועה באות
מן התורה, בנקודותיה ובטעמיה.