​יהושע אנגלמן

אנו מחפשים תורמים/ספונסרים לשם הוצאת ספר שיהושע שוקד על כתיבתו בימים אלו. אם את/ה מעוניין לתרום, אנא צור קשר באימייל:        sy.engelman@gmail.com


We are looking for Donors / sponsors for the new book Yehoshua is writing this days.    if you are interested, please contact us at:     Sy.engelman@gmail.com



חייג עכשיו: 052-6844655
כתובת: שח"ל 55 דירה 1 ירושלים, דוא"ל: sy.engelman@gmail.com  טלפון': 0526-844655

איסור לשון הרע
 

ספר במדבר: פרק ח', פסוק א' - פרק י"ב, פסוק ט"ז

"והנה מרים מצורעת כשלג" (במדבר י"ב,י'). סיפור ענישתה של מרים בפרשתינו, הוא אחד המקורות העיקריים לאיסור לשון הרע, הנחשב מהאיסורים החמורים ביותר בתורה. " .. עבודה זרה , גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם" (ירושלמי פאה פ"א), "כל המספר לה"ר ראוי לסקלו באבן" (ערכין ט') ועוד.

נדמיין חברה המקפידה על דיבורה. המקפידה על כל מגבלות השיחה ההלכתיים – לשון הרע, רכילות, אונאה, איסור סיפור כל דבר שנאמר לנו, ועוד. חברה בה ייתכנו מפגשים אנושיים כנים ופתוחים, כאשר כל אדם חי בבטחה, מוגן מלשונות מלעיזות, בטוח שדבריו לא יועברו הלאה. חברה שבה מעשינו אינם מונעים מ'מה יגידו' --  כי לא יגידו. חברה בה אנשים זוכים זה מזה לשימוע או שמיעה בראשיתיים. חברה שאינה מושפעת מדעות קדומות או שמועות. חברה כזו קיווה רבי ישראל קאגן (1840-1933), המכונה ה'חפץ חיים' על שם ספרו, ליצור על ידי חינוך בספריו: 'שמירת הלשון', ו'חפץ חיים', על פי הפסוק: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה... בקש שלום ורדפהו". בספריו לימד אודות החשיבות והחומרה של זהירות בדיבור, בהם פירט הלכות, מה בדיוק אסור, ובאיזה נסיבות מותרת הרצועה. בעקבותיו נכתבו עוד ספרי הדרכה מעשיים, וקמו קבוצות לימוד.

"ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דיבר ה', הלא גם בנו דיבר. וישמע ה'." (במדבר י"ב, א-ב). לא ברור הקשר בין שני הפסוקים ומה בדיוק נאמר, על כן בא המדרש להשלים את החסר על ידי קישור לפרשה שלפניו, פרשת מינוי זקנים לצידו של משה, והשראת נבואה עליהם. מביא רש"י מדרש: "רבי נתן אומר: מרים היתה בצד של צפורה...כיון ששמעה צפורה שאמרה אוי לנשותיהן של אלו אם נזקקים לנבואה שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן..." (רש"י שם פסוק א').

דברי רש"י מגבירים את התמיהה, וחיבת ה' אל משה אין בה בכדי להצדיק את תגובתו החמורה. על פי דברי רש"י אלו, דיבורה של מרים היה דיבור של אכפתיות לגיסתה, שנזנחה על ידי אחיה. אם היתה בדבריה רכילות הרי שהיא מהסוג המשפחתי והאכפתי, וכפי שהיינו מצפים מאדם בעל חוש צדק, שיגן על החלש/ה, שיצביע על עוולות בכדי שיתוקנו. קשה למצוא בדבריה פגם. אף המדרש מציין "שלא דברה אלא שלא בפניו של משה, ולהניתו של משה ולשבחו של מקום ולבנינו של עולם..." (ספרי תצא).

אם יש בהם דופי הרי זה בנמעניהם. לא אהרן הוא זה שצריך לשמעם, כי אם משה. אליו צריכה היא לדבר, לא עליו. וזה מהמסרים העיקריים של הלכות לשון הרע: מדברים עם בני אדם, לא אודותם. בדיבור עליהם – אנחנו הופכים אותם לחפצים, לאוביקטים לשיחה, הם נעשים אמצעיים עבורינו. כאשר שאיפתינו צריכה תמיד להיות מפגש פנינו עם פניהם.

אולי רמז לזה יש בתגובת ה' לפני הענשת מרים. "לא כן עבדי משה... פה אל פה אדבר בו" (שם פסוקים ז-ח). כל דיאלוג שאין בו לפחות את הכמיהה, אף תקווה ואפשרות למפגש פנים בפנים, לא זו בלבד שהינו נחות, אלא שגם מרחיק אותנו עוד מאפשרות ראיית פני הזולת.

אלא שעוד אלמנט יש בתוכחתו של ה', המתייחסת לדברי אהרן ומרים שאמרו "הרק אך במשה דיבר ה', הלא גם בנו דבר." הם מניחים שהם שווי ערך למשה, ולו רק במידה זו של נבואה. אולי לא יכלו לדעת כמה שונים הם, שהרי , כפי שמספר לנו הפסוק הבא: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה." ( פס' ג'.)  ואם לא יכלו לדעת – במה פשעו?

"ויאמר ה'... שמעו נא דברי, אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו... ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה." (שם ד'-ח'). לכאורה משה, חביבו ונאמן ביתו של ה' הוא מעל לכל ביקורת, והקצף יוצא על פגיעה בו. אלא שבקריאה כזו נשארת הפרשה עקרה ממסר עבורנו שהרי, כמה משה אנחנו מכירים? "מדוע לא יראתם לדבר" זועקת את האמירה המרכזית. כל דיבור 'על' מניח ביסודו את יכולת ההבנה שלנו אודות החפץ, או האדם, אודותם מדברים, ואילו הזולת, כל זולת, אמור לעורר את היראה הקמאית בתוכנו מפני הלא ידוע. "מדוע לא יראתם לדבר" – מדוע לא היה ברור לכם שלעולם בלתי אפשרי לדעת ולהבין את הזולת? רק בדיאלוג איתו יש אולי סיכוי וייחול לדיבור אמיתי, למשהו נוסף. כי רק כשיש דיבור פנים בפנים - "פה אל פה" - יש בכלל סיכוי, בהנחת היראה כיסוד המפגש עם הזולת – למעין "תמונת ה' יביט".


עריכה לשונית: בית-המדרש קולות