​יהושע אנגלמן

אנו מחפשים תורמים/ספונסרים לשם הוצאת ספר שיהושע שוקד על כתיבתו בימים אלו. אם את/ה מעוניין לתרום, אנא צור קשר באימייל:        sy.engelman@gmail.com


We are looking for Donors / sponsors for the new book Yehoshua is writing this days.    if you are interested, please contact us at:     Sy.engelman@gmail.com



חייג עכשיו: 052-6844655
כתובת: שח"ל 55 דירה 1 ירושלים, דוא"ל: sy.engelman@gmail.com  טלפון': 0526-844655

על חטא שחטאנו לפניך בצדיית רֵע
 

את המילים שאומר יעקב לאביו יצחק - '' אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ " מפרש רש''י: אנכי הוא המביא לך עשו הוא בכרך" (בראשית כז-19, + רש''י). רש''י מעמיד לכאורה סטנדרטים של יושרה שהם מפוקפקים למדי. אם רש"י רוצה לומר שבדרך זו יעקב מסביר – מצדיק את שיקרו – הרי זה מתארו נלעג.

גם רש''י זכאי ל''קריאה של חסד'' – מבית מדרשם של קוין ודוידסון [1]  במקום ליחס לו הצדקת שקר נלעגת. 'קריאה של חסד' – לדעת יוצרי הביטוי, הקריאה ההגיונית לכל טקסט – מציעה לייחס לכל טקסט שנקרא את כל ההיגיון, המוסריות והרגישות של הקורא, בניסיון להבינו. להתעמת אתו נוכל אחר-כך .

כולנו יודעים שלא יפה לשקר. על-פי קאנט אין אף פעם היתר לשקר, גם אם זה יעלה בחיי אדם, בחיי פליט המבקש מסתור מרודף השואל אודותיו ומבקש להמיתו. רובנו משתמשים בכל מיני ''שקרים לבנים''. למען הזולת, כביכול. אם-כי בדרך-כלל השיקולים גם לא נוגדים את האינטרסים שלנו. התלמוד שוקל אם פיקוח-נפש מתיר שקר. כפי שלימדונו ניטשה ותלמידיו, ניתן להניח שהקביעה ש''רע לשקר'' הינה, ככל החוקים וכללי המוסר, קביעתם של החזקים שאינם נזקקים לשקר. (וממילא כבר התריע ניטשה -''הזהרו מאדם שיש לו סיבות שלא לשקר''!)

בתחילת הפרשה מתואר ''וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". אנחנו יודעים מי הרביץ למי, בהיות עשיו ויעקב ילדים. לעשיו יש חוזק, כח פיזי, גם עורמה של הציידים הקדמונים שחייהם היו תלויים בחושים חייתים ערמומיים להיכנס לראש של הניצוד. חוש שישי. "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" – עשיו, איש שדה, יודע ''לצוד את אביו''  (רש''י) היוצא ''לשוח בשדה'' (בפרשת חיי-שרה). מדבר בטבעיות את השפה המתאימה. כולנו מכירים גברים ונשים כאלה.

"אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה". יעקב לא נרתע מלרמות את אביו אלא מהתוצאות האפשריות. מיהם הקובעים אילו דרכים אינן כשרות להשגת המטרה? אנשים מחפשים לרוב ''מסר חינוכי'' בסיפורי התורה, מתאכזבים כשגיבורינו אינם אתיים. חיפוש זה מניח שיש בידינו את הכלים למדוד מה מוסרי או לא, ואם כן, לשם מה התורה? ספרות מתארת גם יוצרת מציאות.

פרשתנו מתארת את העולם: החזקים מצליחים. במלחמה, בויכוחים, במסחר, בפוליטיקה, בהישרדות, בכל. אמנם בתחילת דרכם עשיו הוא המוצלח, איש שדה, ויעקב יושב אהלים, מבשל, עיניו כלות לדעת לצוד כאחיו, עוקב אחריו. אבל לבסוף הוא המבורך. האח הנחות – מנצח, כי ישנם סוגים שונים של כח. גם נפוליאון הכיר ש"בסופו-של-דבר העט ינצח את החרב''.  על-כן "יַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" – ''אהלו של שם ואהלו של עבר'' (רש''י) מצליח נגד עשו.

ויש לזה מחיר. לכל בחירה מחיר. על תגובת עשיו –"וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד" אומר המדרש – "ג' דמעות הוריד עשו אחד מימינו ואחד משמאלו ואחד נסתלקה בתוך עינו, והיא 'הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ' [=גרמה לישראל צרות וצער]" (ילקוט שמעוני) . עד היום בני יעקב משלמים מחיר על הגניבה של אביהם. ליעקב תמיד יורגש המחיר. אבל את הברכה, את הבחירה של יצחק  – יעקב קיבל, ואביו אף מברכו שוב טרם צאתו "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ.. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם".

לאברהם היו שני בנים עיקריים משתי נשים, ובן הבכורה הוא הנבחר. ליצחק שני בנים בני אשה אהובה אחת, והתורה, אנחנו, מסבירים לעצמנו את הסיפור הזכייה והנבחרות בהיותנו ערמומיים.  בדיאלוג ''היפיאס זוטא'' דן אפלטון בשאלה מי שלם יותר, המשקר מדעת או העושה זאת מבלי משים. עשיו הוא האדם שחי חיים לא מבוקרים, איננו מודע לדרכים בהם הוא משפיע על סביבתו, איך דרך החן שלו הוא משיג את מבוקשו בלי לבקש, אינו מודע לדרכים בהם צד אחרים, אביו, משפחתו, אנשים איתם הוא סוחר, איתם מתעסק. כולנו כאלה. יעקב, או היעקב שבנו, מודע למעשיו. ייתכן שיעשה כמעשה עשיו, אבל יש לו דיאלוג פנימי, כפי שרש''י בו פתחנו מסביר, שיעקב לגמרי מודע לשקר שלו. יש שחקנים שכ''כ נכנסים לתפקיד עד אשר בעצמם אינם יודעים שהם בעצם משחקים, שוכחים את זה, בעצמם מאמינים בשקריהם. בעצם רובנו כאלה, לא מודעים למידת השקריות וחוסר האותנטיות שבנו. מבלי משים צדים גם את הרֵעִים שלנו, נעשים אנשי שדה. יעקב – לא שוכח, וה'יעקב' שבתוכנו נשאר מודע לצדייה ולעורמה שבו, לעצמו. יש לו רק ''ריח שדה'' בלבד, ולכן הוא זוכה לברכה.

אך יש בזה עוד. סיפור "כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב" (ירמיהו ט-3) שבפרשה, דרכו של יעקב בינתיים, אינה רק סיפור של הישרדות החלש ביכולתו במודע לעקוב את החזק. זה גם סיפור אידיאל. על הפסוק "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" מפרש האר''י ז''ל ''נשמותיהם של ר' עקיבא ור' מאיר''. גדולי הגרים, צאצאי עשיו, הם יוצרי התורה-שבעל-פה. היסוד הערמומי של עשיו - (וקשה שלא להשוות לשני גיבוריו של הומרוס – אכילס הגיבור ואודיסאוס הערמומי. אודיסאוס הוא שבסופו של דבר שב הביתה) - הוא יסוד היצירה. במסתו המפורסמת ''רקבון הרמיה'' כותב אוסקר ויילד ''אנשים מדברים בצורה מרושלת אודות 'שקרן מלידה' כפי שמדברים על משורר מלידה. בשני המקרים הם טועים. שקר ושירה הינם אומנויות, ודרושים להם לימוד זהיר ומסירות אדישה... יש להם טכניקה.... כפי שמכירים במשורר על-פי המוזיקה העדינה שלו, כן ניתן להכיר בשקרן... בשני המקרים לא תספיק השראה אגבית של הרגע". ויילד תוקף את הרדידות המעלה על נס את הריאליזם שפשה בכתיבה בזמנו. ''הטבע מחקה את האומנות'' ויוצרי העולם אינם אלא היוצרים בעלי הדמיון, שיסוד היצירה היצרית שרואה אין-ספור רבדים ואפשרויות מבט, פועמות איתן בליבם. היסטוריה איננה הדיוק, אלא היצירה.

סיפור הברכות, שהיה הגיוני לגנוז ולא לפרסם בתורה, הוא ההסבר שלנו להיותנו ההמשך הנכון של יצחק ואברהם. כי אנחנו מספרים סיפור זה. זוהי משמעות ''נשמות ר' עקיבא ור' מאיר'' שבטבע עשיו שמתגיירות-מצורפות על ידי מודעות "יעקבית", יכולת היצירה שיעקב רוכש במשחק ובמרמה. על-כן יעקב המודע לרמאותו והיודע לרמות-ליצור – זוכה בבכורה-ברכה, וזוכים אנו במורשתו במידה שיודעים לאחוז במידתו ''אין כוחה של אומה זו אלא בפה''.

וכפי שכתב אלי ויזל: אלקים יצר את האדם כי הוא אוהב סיפורים.