​יהושע אנגלמן

אנו מחפשים תורמים/ספונסרים לשם הוצאת ספר שיהושע שוקד על כתיבתו בימים אלו. אם את/ה מעוניין לתרום, אנא צור קשר באימייל:        sy.engelman@gmail.com


We are looking for Donors / sponsors for the new book Yehoshua is writing this days.    if you are interested, please contact us at:     Sy.engelman@gmail.com



חייג עכשיו: 052-6844655
כתובת: שח"ל 55 דירה 1 ירושלים, דוא"ל: sy.engelman@gmail.com  טלפון': 0526-844655

האם מסוגלים אנו לסלוח?
 

במדבר פרק י"ג- ט"ו

בפרשתנו המרגלים שבים מתור הארץ, העם איננו רוצה לעלות לארץ וחפץ לשוב מצרימה, אלהים רוצה להשמיד את העם ורוצה להמשיך עם משה לבדו "אכנו בדבר ואורישנו, ואעשה אותך לגוי גדול", בולטים הקווים המקבילים שבין סיפור פרשתנו למסופר בפרשת כי תשא לאחר חטא העגל, וכדאי לעיין שם.

ושא הסליחה הוא נושא שזכה לטיפול מועט ביותר במקורות היהודיים. לעומת המרכזיות שנושא זה תופס בהגות הנוצרית. בהגות הכללית  ישנה שאלה אודות מלה זו. האם יש לה משמעות גם מחוץ לשיח הדתי? מה פירוש לסלוח- האם זו פעולת ויתור גריידא, או הסכם חברתי-אישי, שמא פעולה שמטהרת את החוטא? האם נזקקת לזה גם שכחה, היש משמעות לביטוי "לא נסלח לא נשכח"? הניתן לצפות ואף לדרוש את זה? הנדרשת לזה בקשת מחילה וכעין מ"ש במשנה אחרונה של מסכת יומא "על עבירות בין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו" האמנם אדם הוא הסולח או שריצוי זה שלו זה רק תנאי לפעולת יו"כ? היש לזהות סליחה עם כפרה? (שהן שתיים המילים המקראיות המתרגמות forgiveness; בעוד המילה מחילה הינה מלה תלמודית, שלקוחה כנראה מהתחום הממוני).

יתכן שיכולתנו לסלוח תלויה במידת מימושנו את הצלם אלהים שבנו, או באלהים/אלוהות שבנו, או בתפישתנו את הנ"ל.   

לאלהים המקראי לא קל לסלוח. על חטא פעוט כאכילה מהפירות שרצה לשמור לעצמו שולח אלהים את יציר כפיו מגנו. האדם משחית דרכו ואלהים מביא מבול; אברהם איננו מגלה אצל האלהים שום נכונות למחול, רק מוציא- סוחט ממנו הבטחה שינהג במשפט (דבר זה כבר מהווה חידוש והתקדמות לעומת אלוהי כוחות טבע קדמוניים שבמקרה הטוב ניתן היה לרצותם ע"י קורבנות). גם בחטא העגל תגובתו הראשונית של ה' היא: "הניחה לי ויחר אפי בהם ואעשה אותך לגוי גדול." (ובדומה לקורה בפרשה הבאה, במקרה של קרח).

גם בפרשתנו תגובתו של אלהים היא דומה: "ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו. אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו." אלהים כל-כך פגוע. מה צריך הוא לעשות עוד בכדי שהעם יאמין בו. כואב כל-כך.

משה מצליח להרגיע את אלהים בטענות של "מה יאמרו השכנים": "ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו. ואמרו אל יושב הארץ הזאת, שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה, אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה עומד עליהם יומם ובעמוד אש לילה. והמת את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר." כולם יודעים כמה גדול וחזק וכל-יכול אתה, את זה כבר הוכחת. אבל הם יאמרו שיש גבול גם ליכולת אלהית, שאם כל נפלאותיך לא יכולת לסבול יותר. נכון ש"שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה, אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה" אבל אין לך יכולת למופתים גדולים בהרבה מאלה. אתה אולי גדול וחזק, אבל אין לך כח סיבולת למה שמערכת יחסים דורשת. לפתות את העם על-ידי הצלתם ממצרים וניסים במדבר זה השלב הקל. משה מציע לאלהים לגדול, להיות עוד יותר גדול: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד, נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה..." - משה לא דורש מאלהים לשכוח, לנקות כאילו לא היה, גם זה יהיה קל למדי, (ובודאי לא יכול להיות מודל אנושי- אנתרופומורפי. בנביאים אנו מוצאים הביטוי "כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד", אנו, בני-אדם, איננו שולטים בגורל זכרוננו).  משה דורש מאלהים דבר קשה מזה- להמשיך עם המורכבות הכואבת של להיות גם "ארך אפיים ורב חסד", וגם סובל ו"נושא עוון ופשע" וגם של "לא ינקה", ( "אל תקרי לא ינקה- בפתח, אלא לא יינקה), כי הוא "פקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים", כי כל פעם שיהיה עוד עוון ופשע הוא יזכור שזה כבר קרה, שהוא חווה את זה ו"ידעתי שזה יקרה עוד", והפצע-פשע הישן - ייפתח שוב, עם כל הכאב הכרוך בזה.

קשה שלא לטרוף הכל כי האלטרנטיבה עשויה להיות צלקת שיקח לה זמן רב להגליד, ושעשויה להיפתח שוב ושוב, ואכן דרוש לזה הרבה יותר אומץ וכח  מעמוד ענן, עמוד אש, ואף יותר ממבט רומנטי של "עין בעין יראו".

אף אלהים עונה תשובה מורכבת. "ויאמר ה': סלחתי כדבריך". כל מי שזכה פעם לסליחה ברגע שביקש זאת, יודע שזה כבר חשוד, שמא מזויף. אלהים ממשיך: "ואולם חי אני... כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי, אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה". הסליחה מופיעה בצירוף "אבל". אינני יכול לסבול לראות שוב את האנשים שכל-כך פגעו בי. גם הסליחה האלוהית איננה בהכרח טוטאלית. 

שמא איננו צריכים לצפות מעצמנו ליותר?

אף בפרק הבא אנו קוראים עדות לכך שסליחה איננה מעשה חד פעמי לפעמים נידרש לסלוח שוב ושוב על אותה הפגיעה. כעבור שני פסוקים בלבד שוב אלוהים מתלונן למשה: "עד מתי לעדה הרעה הזאת... את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי. אמור עליהם חי אני... במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה...אם אתם תבואו אל הארץ...". תגובה כל-כך טבעית לסליחה שלו עצמו. כעבור דקות אחדות צפה ועולה בכל עוצמתה הכאב והפגיעה, למרות שהוא "סלח", למרות שהיה סוף פרק וחשבנו שאלהים התפייס וששמענו ממנו את המלה האחרונה. אמנם היינו רוצים ש "סלחתי כדבריך" תהיינה המילים האחרונות, אך הן אינן כאלו. לפעמים אצל הנפגע אין מלה אחרונה, לפעמים כל הכאב הקודם שוב גואה ומחניק והנפגע תובע עלבונו. ייתכן ולפעמים אין סוף מאושר מיידי, ושני הצדדים אשר בינהם נכרתה ברית כאב צריכים לחיות בכן-לא של הסליחה עד שלשים ורבעים.




עריכה לשונית: בית המדרש "קולות".