​יהושע אנגלמן

אנו מחפשים תורמים/ספונסרים לשם הוצאת ספר שיהושע שוקד על כתיבתו בימים אלו. אם את/ה מעוניין לתרום, אנא צור קשר באימייל:        sy.engelman@gmail.com


We are looking for Donors / sponsors for the new book Yehoshua is writing this days.    if you are interested, please contact us at:     Sy.engelman@gmail.com



חייג עכשיו: 052-6844655
כתובת: שח"ל 55 דירה 1 ירושלים, דוא"ל: sy.engelman@gmail.com  טלפון': 0526-844655

אהבה ויראה
 

"וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלוהֶיךָ, שׁאֵל מֵעִמָּךְ:  כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלוהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-ה' אֱלוהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ." ( דברים יב'-12)


פסוק זה פותח את 'פרשת היראה' – פרשה שיש נוהגים לקרוא בה כל יום בגלל עיקרי תורה הכתובים בה. עיקרים שבלעדיהם 'העיקר חסר מן הספר'. בנקל אנחנו 'מתחברים' למושג אהבה – ''לאהבה את ה' אלוקיך'. אהבה הינה תחושה נעימה, כולנו אוהבים לאהוב. ''ללכת בכל דרכיו' – פרשנות חז''ל מתקבלת – ''מה הוא רחום – אף אתה רחום, מה הוא חנון – אף אתה חנון''. ''לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם'' – טוב, אם כבר, אז טוב שיהיה בכל הלב. אבל יראה – זה נושא אחר. תמיד יש מקום להדגשים שונים בעבודת ה', אבל אין חולק שזוהי מצוות עשה, ומהחשובים והמרכזיים שבתורה. יראת ה' או, בוורסיה מאוחרת יותר – יראת שמים – תמיד נחשבה מעלה, ודורות על גבי דורות היו שומרים את הכינוי ''אדם ירא שמים'' – ליחידי סגולה, בדומה לאלו שנצטווה משה למנות כדיינים "אנשי חייל יראי אלהים'' (שמות יח, כא), וכך בכל התנ''ך זהו כינוי לאדם מעולה. ברור מהקונטקסט של שימוש במילה זו במקרא שאין זו תחושה נעימה – אם כך, מה גורם לפופולאריות הגדולה שלה? בספר דברים אנחנו מוצאים שוב ושוב ציוויים ליראה את ה', ובתפילות רבות יש בקשה שה' ייתן בליבנו יראה, ובכל חודש ב''ברכת החודש'' אף כופלים בקשה זו - ''שתחדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה ותיתן לנו...חיים שיש בהם יראת-שמים ויראת חטא, חיים...שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים..."

אין דת ואין רליגיוזיות בלי האלמנט של יראה. ויטגנשטיין לימד אותנו שתפקיד הפילוסופיה לקחת מילים ומושגים, לכבס אותם ולהחזירם לשימוש. הזנחת מושגי יסוד עבריים הינה מסימני העניות של התרבות הישראלית המתחדשת. אין בשורות הבאות אלא ניסיון להעיר, כמעט אנקדוטית, בצורה מקוטעת ובלי ניסיון ליצור שיטה, על מרכזיות מושג היראה, שבלעדיה חיי האדם דלים ורדודים.
הגם שאין יראה ופחד סינונימיים, הפרדה ביניהם אינה במסגרת מאמר קצר זה. פחדים הם מהדברים שבהם אנחנו נלחמים, שאותם מדחיקים. לא רק שאינם נעימים, הם לכאורה משתקים, מסרסים, מהדברים שיש ללמוד להתמודד איתם, ודאי לא לשאוף אליהם. ואילו התורה סבורה שרצוי לחוש יראה, אף מצווה לעשות כן. דורות של יהודים יראי-שמים היו גם יצירתיים ואוהבים ומשוחררים. הזוהר מכנה את האהבה והיראה כ''שתי כנפיים'' שבלעדיהם אין האדם עולה אל-על. בכתבי הקבלה תמיד זוהתה יראה כמידת האשה, מידה נקבית, לעומת אהבה שמסומלת באיש, בזכר. כל אדם צריך אינטגרציה בין צדדים השונים, או, בשפה יונגיאנית: אנימה ואנימוס.

''יראת-השמים של רבי אהרן הגדול מקרלין היתה כשל אדם הניצב מול כיתת יורים ורואה את הרובים מכוונים אליו, עומדים לירות בו, כך הייתה יראתו עשרים-וארבע שעות ביממה. וזו היא יראתו הנמוכה; יראתו הגבוהה – אין לאף אחד מאיתנו מושג בה'' (דברי ר' שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב''ד, על עמיתו-חברו מייסד חסידות קרלין). אבל זה לא פופולארי. החברה המודרנית פעלה בהצלחה ניכרת להפחית את האימה שהיתה נחלתם של רוב בני-אדם במשך אלפי שנים, ממלחמות ואלימות ועד מחלות ותמותה מוקדמת, ופחדים רבים אחרים מודחקים ונדחים ע''י שטף חיים ורעש מוגבר. גם לכל אלו יש מחיר. כמה ציטוטים: "יראת ה' ראשית דעת" (משלי א, ז),  "תחילת חכמה יראת ה'..." (שם ט, י'), "יראת ה' תוסיף ימים" (משלי י', כ"ז),  ובסוף קהלת – "סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".

ברור שיראה הינה חוויה חיובית, בריאה, ואולי כמעט 'טבעי' הדבר, שאם אלהים הוא ''נורא'' – דברים י', י"ז – אזי לירא ממנו איננה אלא תפיסת מציאות ראויה (ע''ע יראה – ראיה). לדעת רבים מרכז העיסוק האנליטי וההגות הפילוסופית הינה התמודדות עם מוות ואם כן, לירא - פירושו להפסיק להתכחש ולהדחיק, דבר שאמור ועשוי לשחרר את האדם, כעין ''וידעתם את האמת והאמת תוציאכם לחרות" (יוחנן 8:32). אני מוצא עצמי כאן מתלבט: האם להשתמש בשפה אחרת, ''מקובלת'', בכדי לקרב ולאפשר למושגים עדכניים? לכן אני ממליץ לדלג על הפסקה הבאה.

יונג סבר שהצורך להתמסר לאמונה או הכרה בכוח מרכזי הגדול מהאדם, כלומר, מהאגו - הוא צורך קיומי. אבל מה גדול מהאגו? - בניסוח אחד - הוא הלא-נודע האלוהי, האל הנסתר-הנעלם, הרז, המסתורין, והאמונה מגלה את מוגבלות התודעה האנושית אל מול הגדול והמופלא ממנה. מהי הנפש הגדולה: אלוהות? לא-מודע? עצמיות? האם אלוהים הוא מחוץ לנפש האדם או כלול בה? לעתים יונג מזהה את הלא-מודע הקולקטיבי עם האלוהים. אבל בדרך כלל יונג רואה בעצמי את 'צלם אלוהים'. את הנפש, את הנשמה ואת אלוהים איש מעולם לא ראה. אבל החוויה הרליגיוזית גדולה מכל פרשנות, ובהפיכת אלהים לאובייקט פנימי בלבד יש חשש לאבדן היחס לזולת. אי-יכולת לחוש את נוראות האל תגרום בדרך-כלל לאי-יכולת יראה מהזולת, אי יכולת להתפעל ולהתפעם, לחוות את הרגעים המופלאים הנדירים בהם נעתקת נשימתנו כאשר אנחנו נפגשים בזולת. פשוט רואים ויראים אותו.
מדובר לא רק בבריאות – "יראת ה' מקור חיים" (משלי יד', כ"ז) ובתפיסת מציאות, היראה מבטיחה הרבה יותר: כגודל הדיכוי שביראה מבני-אדם, כן האושר ביראת ה' - ''יראי ה' בטחו בה'" (תהילים קט"ו, יא), ''אשרי איש ירא ה'" (תהילים קי"ב, א), ואף ''עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהילים ב, י"א). וכך גם במאמר המפורסם שמיוחס לאליהו הנביא: "יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי" (תנא דבי אליהו רבא ג').

ודאי שיראה מקבלת יחס מועדף מאד לעומת מידת אהבת ה'. אולי יש בציטוטים אלו בכדי להציב סימן שאלה בדבר הימנעות או התרחקות שלנו מפחד: יראה מעשירה את חיינו.  הירא המפורסם ביותר בתנ''ך היה איוב, "איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע" (איוב א, א), אבל זה לא הספיק לחז"ל:  "בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס שלא עבד איוב את המקום אלא מאהבה שנאמר (איוב יג) "הן יקטלנו לו אייחל" עדיין הדבר שקול לו אני מצפה או איני מצפה לו ת"ל (איוב כז) "עד אגווע לא אסיר תומתי ממנו" לימד שמאהבה עשה. אמר רבי יהושע מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה שנאמר (איוב א) איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע והרי יהושע תלמיד תלמידך לימד שמאהבה עשה" (משנה, מסכת סוטה סוף פרק ה').
תלמוד ירושלמי שם: "כתוב אחד אומר (דברים ו) 'ואהבת את ה' אלהיך' וכתוב אחד אומר (דברים ו) 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד'. עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה שאם באת לשנוא דעת שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעוט אין ירא מבעוט. שבעה פירושים הן..  פירוש יראה כאיוב. פירוש אהבה כאברהם". אין לך חביב מכולן אלא פירוש אהבה כאברהם: אברהם בעיני התלמוד הוא האוהב האולטימטיבי, לתלמוד ירושלמי ברור שאין מעלה גדולה מהעבודה מאהבה, וממשיך להביא, כדוגמה לאוהב, את הסיפור המפורסם על מותו של רבי עקיבא שתמיד נכסף למסור נפשו לאהובו – אהבה-עד-מוות -  לקיים מצוות "ואהבת את ה' אלוהיך.. בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך". הגישה של הירושלמי חד משמעית.
תלמוד בבלי מביא עמדה מורכבת יותר, בניסיון להבין מה מניע את אברהם אבינו, כאשר ברקע  עומדים גם דברי אלהים בדבריו האחרונים לאברהם כאשר מצווה אותו לא לשלוח ידו אל הנער  "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". לכאורה זה הכינוי שהאלוהים בעצמו נותן לאברהם. "תניא רבי מאיר אומר נאמר 'ירא אלהים באיוב' ונאמר י'רא אלהים באברהם' מה ירא אלהים האמור באברהם מאהבה אף ירא אלהים האמור באיוב מאהבה. ואברהם עצמו – מנין לנו? מזה שכתוב 'זרע אברהם אוהבי' (ישעיהו מא')." מה בין עושה מאהבה לעושה מיראה? יש את מה שלמדנו: "רבי שמעון בן אלעזר אומר גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור הכא כתיב (שמות כ) 'לאלפים לאהבי ולשומרי מצוותי', ושם כתוב (דברים ז) 'ולשומרי מצוותיו לאלף דור'... שני תלמידים ישבו לפני רבא, אחד סיפר: הקריאו לי בחלומי (תהילים לא) "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" ואחד סיפר: הקריאו לי בחלומי (תהילים ה) "וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ויעלצו בך אוהבי שמך". אמר להם (רבא) שניכם רבנים צדיקים מושלמים אתם, מר מאהבה ומר מיראה: (בבלי סוטה דף לא).
לעומת הירושלמי שמעניק יתרון לאברהם על-פני איוב, הבבלי משוה ביניהם. שניהם  - יראתם נובעת מאהבתם. הבבלי מביא את דברי רבי שמעון-בן-אלעזר שמראה שעבודה מאהבה שורדת הרבה יותר, מעמיקה את שורשיה יותר בנפש האדם (כעין דברי הירושלמי ''שאין האוהב שונא" – אהבה נשארת אהבה, ליראה – אין הישרדות כזו)  נשארת ל "אלפיים דורות", נצחית, בכל-זאת הוא מסיים בדברי רבא ההומוריסטיים לתלמידיו שמציע להפסיק להשוות. הרי אי-אפשר באמת להשוות אהבה ויראה. ובכל-זאת – מה משמעות דברי רבי מאיר? הוא לא משלים עם הנחה בסיסית דיכוטומית שיש ניגוד בין שתי צורות התייחסות אלו, ושאדם הוא או אוהב ה' או ירא אותו, כאשר עבודה מאהבה עדיפה ועל-כן צריך, כרבי יהושע במשנה, "להוכיח" שבעצם איוב אהב את ה'.
במקום זאת רבי מאיר יוצר סינתזה: יש והיראה עצמה - נובעת מאהבה. למה כוונתו "ירא אלהים מאהבה"? נושא "אהבה ויראה" העסיק ביותר גם את חכמי הזהר, שהבחינו בין סוגים שונים דוגמת "יראה עליונה ויראה תחתונה" ועוד סיווגים שונים, המשך בחכמי ימי-הביניים, ספרות המוסר, ספרות החסידות, ועוד. האם יש לזה רלוונטיות למי שאין עבודת האל בראש מעייניו, חלילה? היש למושג הזה במה להעשיר את עולמו של החילוני? התשובה החד-משמעית היא: כן! אדם שמזניח אחד מהצדדים האלו – נותר אדם דו-מימדי. אדם שמערכות יחסים שלו עם העולם, עם זולתו ועם עצמו – לוקים בחסר. ברור שלכל אדם המינונים והאיזונים המתאימים לו, אחד נוטה יותר לצדק ואחד לחמלה, אבל מידה של שניהם הכרחית, על-כן כל איש ואשה מצווים בשניהם. אדם החסר יכולת יראה וכבוד ואהבה – גם ביחסיו עם זולתו יתבטאו החסרונות. גם כלפי הזולת אמורה להיות לנו יכולת לא רק לכבד אלא גם לירא.
רבי מאיר הולך צעד נוסף ומציע שאידיאלית – הם סינתזה, יש הרמוניה. לפני שנים שאל אותי הרב דר' אליעזר ברקוביץ "מה לדעתך המצווה החשובה ביותר בתורה?" כששאלתיו לדעתו הוא אמר: "ברור לי שלפי הרמב''ם – המצווה החשובה ביותר היא אהבת ה'". אולי בעקבות רבי מאיר כותב הרמב"ם: "האל הנכבד והנורא הזה--מצוה לאוהבו וליראה ממנו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך" (דברים ו, ה; דברים יא, א) ונאמר "את ה' אלוהיך תירא" (דברים ו, יג; דברים י, כ). והיאך היא הדרך לאהבתו, ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ--מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד "צמאה נפשי לאלוהים--לאל חי" (תהילים מב,ג). וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד "כי אראה שמיך . . . מה אנוש, כי תזכרנו" (תהילים ח,ד-ה). ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם". (משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ב – הלכה א).
נשמע שבנטייה טבעית מדובר: טבעי שאדם יתבונן, יחקור, יעמיק בסובב אותו וממילא "מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה...", ותנועה זו עצמה תוליד את התנועה הנגדית – "וכשמחשב בדברים אלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד ויידע שהוא בריאה קטנה שפלה אפלה..." – תנועת האהבה היא יציאה אל מחוץ לעצמינו, פעולה של שכחה עצמית בריאה, הסתכלות במושא התבוננותינו והתפעלות ממנו – איך אפשר שלא? ואז, מתוך זה, נולדת תנועה הפכית, של מודעות עצמית שהינה תמיד תוצאה של יראה, וכגודל הפלא מהזולת, כן עומק ועונג הידיעה של קטנותנו. כאשר היא נובעת מיכולת ההערכה והערצה לזולת – אין זו תחושה מדכאת אלא אדרבה, תחושה של האדם שאיננו מרכז עולמו, של אדם המתבונן, אשר לנצח לא ישווה למושא התפעלותו, ומודע לכך. הקורא את כל מזמור ח' שמצטט הרמב"ם יראה שהוא שיר הלל גם לאדם היודע את קטנותו ושאין לו צורך להתכחש לפחדיו "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשה ידיך, כל שתה תחת רגליו...  צפור שמים ודגי הים, עובר אורחות ימים. ה' אדוננו - מה אדיר שמך בכל הארץ".  --------------------                 ----------------------                      ---------------

לסיום, שני סיפורים: את הרבי מנחם מנדל מקוצק שאל חסיד: מה זה יראת ה', איך מגיעים לזה? שאל אותו הקוצקר: "ראית פעם זאב?" "כן" ענה החסיד. "ובכן – זוהי יראת שמים! ושוב מעשה ששאל הרבי מקוצק את אחד מחסידיו: "מוישה – אתה ירא ממני?" לא ענה. "מוישה – אתה ירא ממני?" לא ענה. פעם שלישית שאל אותו: "מוישה – אתה ירא ממני?" ענה החסיד: "אני ירא שהאהבה בינינו תפחת". סטר לו הרבי מתוך חיבה ואמר לו: "זוהי היראה האמיתית!"