​יהושע אנגלמן

אנו מחפשים תורמים/ספונסרים לשם הוצאת ספר שיהושע שוקד על כתיבתו בימים אלו. אם את/ה מעוניין לתרום, אנא צור קשר באימייל:        sy.engelman@gmail.com


We are looking for Donors / sponsors for the new book Yehoshua is writing this days.    if you are interested, please contact us at:     Sy.engelman@gmail.com



חייג עכשיו: 052-6844655
כתובת: שח"ל 55 דירה 1 ירושלים, דוא"ל: sy.engelman@gmail.com  טלפון': 0526-844655

יפת תואר
 

ספר דברים: פרק כ"א, פסוק י' - פרק כ"ה, פסוק י"ט


בפרשת כי-תצא נמצא ריכוז מהמצוות הבעייתיות ביותר לחשיבה המודרנית. אותה צורת חשיבה ורגישות שעוצבה במהלך ההיסטוריה המערבית בתהליך ששורשיו נעוצים גם בתורה, מתקוממת מול חוקים ומשפטים שאולי בזמנם ביטאו קידמה אתית מעבר למקובל בזמנים קדומים, אך קשה להולמם עם אמות מוסר עדכניות.

אדם המאמין בנצחיות אף בעל-זמניות של דברי נותן התורה ניצב בדילמה, מעין מבוכה של האדם עבורו כתב הרמב"ם את "מורה נבוכים", אלא ששם זירת מלחמות הדעות היא ברובד ההגיוני- איך ליישב דברי התורה המדברים למשל על "יד אלהים" ו"חרון אפו", עם ההגיון שיודע שלא יתכן שלאל יש גוף או מושגי גוף.

אילו היו רק שתי אפשרויות- אזי לא היה מנוס מלבכר את השכל המעובד המאומן והלוגי- על פני תורה בלתי הגיונית. אלא שהרמב"ם, בהסתמך במיוחד על הכלל התלמודי של "דברה תורה בלשון בני אדם"- ממשיך ומתווה לנו דרך שלישית, בהסבירו שמילים או ביטויים נוקשים של התורה הם מטאפורות. האם ניתן ליישם גישה כזו גם לגבי דיברות התורה שבשום אופן אינם מתיישבים עם חשיבתנו האתית, כאשר כל נימות הגיוננו זועקות שלא יתכן שהתכוון נותן התורה למה שמשתמע מפשוטם של דבריו? האם ישימה  שיטת מורה נבוכים גם לחשים מבוכה עמוקה לא פחות מול ציווים שנראים "לא מוסריים בעליל"?

בפרשת כי תצא כמה ציוויים כאלו, דוגמת "בן-סורר ומורה" המוצא להורג על היותו "זולל וסובא" [דברים כא, 17] עליה אמרו בגמרא- כפי שאמרו על מצוות 'עיר הנדחת'- השמדת עיר שלמה של עובדי עבודה זרה-  "לא היה ולא נברא". זו מצווה שפרטי מצוותיה המבוארים בתלמוד לא מאפשרים את ביצועה לעולם. "דרוש וקבל שכר" הינה תכליתה 'המעשית' היחידה. פרופ' משה הלברטל בספרו 'מהפכות פרשניות בהתהוותן' מסביר שבזה חז"ל מיישמים עקרון פרשני שמבואר בכתבי הרמונויטיקנים מודרניים דוגמת דוידסון וקויין כ"קריאה של חסד" (charitable reading). על-פי עקרון זה, הקורא מניח הנחה ודאית את ההבנה המטיבה ביותר עם הכותב. על-פי הנחה זו לא ייתכן שכוונת כותב התורה במצווה הנ"ל היתה שאכן יוציאו ההורים להורג את בנם. בדומה לזה המשמעות המעשית של "וקצותה את כפה" [כה, 12] בפרשתנו, או "עין בעין.. יד ביד רגל ברגל" בפרשה הקודמת [יט, 21] - הינה תשלומי ממון, ובדומה לזה- כל הנענשים במיתה ובמלקות המוזכרים בפרשתנו [או בפרשיות אחרות]- נענשים רק אחרי התראה [אזהרה], ועל-פי שני עדים. אולי יש בזה מעין יישום שיטת הרמב"ם שהוזכרה למעלה.

הפרשה פותחת בעוד דוגמא למצוות בעייתיות לנו. "כי תצא למלחמה על אויביך, וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה, ולקחת לך לאשה. והבאת אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את ציפורניה... ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר-כן תבוא אליה ובעלתה והייתה לך לאשה". פרשה זו הטרידה גם את חכמי התלמוד, והפוסקים שדנו בפרטיה נחלקו בשאלות דוגמת –היתר יחסים בין שובה ושבויה לפני נישואיהם. אך עיקרו של היתר לקיחת אשת יפת תואר נשאר ביניהם תמוה, ומההסברים היותר ידועים נאמר: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות" [ספרי].

ההיתר לקחת שבויה [אחת בלבד] הוא היתר שניתן בחריקת שיניים, הנחה לדחפים האפלים, הרע במיעוטו. אך באופן רחב יותר אולי יש בזה התייחסות אחרת לשאלת מוסריות מצוות מסוימות. אנחנו מצפים מחוקים להיות מושלמים,  וכל שכן מחוקי התורה, שתבטאנה אמות מוסר וצדק שמימיים לפחות. בפרשנות זו של הספרי יש גישה שונה [גישה שקיבלה הרחבה בפירוש הרמב"ן בהתחלת פרשת קדושים [ויקרא יט] בכנותו אנשים מסויימים המעמידים דבריהם על שורת הדין "נבל ברשות התורה"]. התורה בחלק ממצוותיה איננה שואפת לצוות על אתיות מרבית, דבר שאנשי מעלה ישאפו אליה בלאו-הכי, אלא מכוונת למכנה משותף נמוך. בכך היא לוקחת בחשבון מה יקרה לציבור ממוצע שאין לצפות מהם למרביות ומנסה גם אותם להרחיב. ואולי גם הביטוי "דברה תורה כנגד יצר הרע" הינו סוג של "פרשנות של חסד".