​יהושע אנגלמן

אנו מחפשים תורמים/ספונסרים לשם הוצאת ספר שיהושע שוקד על כתיבתו בימים אלו. אם את/ה מעוניין לתרום, אנא צור קשר באימייל:        sy.engelman@gmail.com


We are looking for Donors / sponsors for the new book Yehoshua is writing this days.    if you are interested, please contact us at:     Sy.engelman@gmail.com



חייג עכשיו: 052-6844655
כתובת: שח"ל 55 דירה 1 ירושלים, דוא"ל: sy.engelman@gmail.com  טלפון': 0526-844655

היווסדה של עבדות
 

"ויאמרו החייתנו! נמצא חן בעיני אדוני והיינו עבדים לפרעה" (בראשית מז').

מילים אלו - הנאמרות ע"י העם אחרי שיוסף קנה אותם ואת אדמתם לפרעה – מהנוראות ביותר בספר בראשית. לא רק שאין מוחה נגד התרגיל המאוד מסריח שיוסף עשה, הם עוד מודים לו ומקווים שהם – ימצאו חן בעיניו.

שחזור קצר: ליוסף היה "מידע פנימי" שעתידות להיות שבע שנות רעב לאחר שבע שנות שובע, ועל כן, בשנות השובע "ויקבץ את כל אוכל שבע השנים אשר היו בארץ מצרים... ויצבר יוסף בר כחול הים הרבה מאד עד כי חדל לספור כי אין מספר" (בראשית מא, 49). לעם פשוט אין מה לעשות עם העודפים העצומים של התבואה, ואין להם דרך לאגור אותם. ליוסף יש אמצעים לאסוף ולאגור את כל התבואה המיותרת לכאורה – אולי עוד שילם לאנשים במחיר מגוחך. בפרשתנו יש סיכום השלבים במפעל הכלכלי המפואר של יוסף:

א. "ולחם אין בכל ארץ מצרים כי כבד הרעב מאד ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב. וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה" (פרק מז,13 ). נראה שאין הבדל בין המצרים לבין הכנענים- לכסף אין צבע, אין לאף אחד תנאים מועדפים, אולי כך צריך להיות. יש פה אוניברסליזם. שיקולים לאומיים צרים ודאגה למצרים – אינם שיקולים רלוונטיים.

ב. "ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבואו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף". "ויאמר יוסף הבו מקניכם ואתנה לכם במקניכם אם אפס כסף. ויביאו את מקניהם אל יוסף ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר ובחמרים...בשנה ההיא" (שם). – רכוש לא נשאר לאף אחד.

ג."ותתם השנה ההיא ויבאו אליו בשנה השנית ויאמרו... לא נותר לפני אדני בלתי אם גווייתנו ואדמתנו... קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה ותן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו כי חזק עליהם הרעב" (שם)- המספר מדגיש שזו הייתה מכירת אין ברירה.

ד. "ואת העם העביר אתו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו"- נהג בהם המנהג שמלכי קדם היו מגלים עמים שלמים מארצם כדי שלא תהיה להם שייכות למקומם. הם נעשו רכוש פרעה, ואנחנו יכולים לדמיין את יוסף עוקר רבבות מבתיהם מאחוזתם ומנחלת אבותם.

ה. "רק אדמת הכהנים לא קנה וגו'(שם)"- ובזה הבטיח שותפות קדושה בין הדת לשלטון, הבטיח שיש לו עוד תמיכה דתית במהלכים הנפשעים. וחזקוני מפרש: "הכהנים - השרים. לא קנה - פן יתגרו במלך".

ו. כעת יוסף, המושיע הלאומי, מכריז בגאווה: "ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה הא לכם זרע וזרעו את אדמתכם ....ונתתם חמישית לפרעה" (שם).

קפיטליזם דורסני וציני כזה קשה למצוא בכל התנ"ך: לכאורה יוסף הוא הממציא של השיטה שכל העם יהיו עבדים נטולי רכוש ומקנה, ועם מיסוי כזה - בלי אפשרות לשיפור תנאים. גם האדמה גם העם רכושו של המלך. נדמה לי שכל מילות גנאי נוספות - יהיו למותר. יוסף מצטייר פה במלוא היכולת המניפולטיבית המקייאבלית הצינית; עד כדי כך הוא מצליח- שהעם עוד מלקקים לו את האצבעות, ובמקום לראות אותו כפי שהוא – מי שעשק אותם מכספם, בהמתם, אדמתם וגופם תמורת תבואה שהם עצמם גידלו - הם רואים בו מושיע שכל חפצם- למצוא חן בעיניו: " ויאמרו החייתנו, נמצא חן בעיניי אדני והיינו לעבדים לפרעה". מנטאליות של עבדים, של "אהבתי את אדוני" (שמות כא'-5).

קשה להבין את יוסף: לשם מה ומי הוא עושה זאת? אין לו רווח בזה. רש"י, בצורה צרת אופקים מסביר שהיה בזה רווח לבני ישראל, שלא ירגישו זרים וגרים בארץ, "שלא יהיו קוראים אותם גולים" (רש"י), כי כל העם הוגלו מאדמתם, יש בזה גישה יהודית ידועה שמודדת הכל בעיניים של "האם זה טוב ליהודים", אף כאשר יש בזה פשע נגד האנושות.

אמנם עבדים היו מאז ומעולם, אבל ליוסף יש זכויות יוצרים ביצירת מצב שהתקיים אלפי שנים וקיים עד היום, שכל העם יהיו צמיתים, נטולי קרקע ונחלה, נטולי רכוש, שגם גוויותיהם קנויות לשלטון. היום מצב זה קיים בוואריאציות שונות, והרבה פעמים זה נעשה, כמו אז, בצורה 'לגיטימית' וחוקית. ובסופו של דבר שיטה זו שיצר יוסף היא ששעבדה גם את בני ישראל במצרים מאות שנים.

התורה מקדישה את פרשה שלמה, פרשת בהר (ויקרא פרק כה'), לסיוג עבדות, ומפרטת שם שלב אחרי שלב איך הידרדרות כלכלית יכולה להביא לאותם רעות שיוסף – לאחר שבעצמו נמכר לעבדות – בעצמו יוזם, התרוששות עד כדי מכירת אדם את עצמו לעבד לאנשים זרים: התורה מצווה עלינו איך למנוע את זה או לפחות לדאוג שהמצב יהיה זמני, ומסיימת "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלהיהם" (שם 55). בדי עמל הצליח אלהים לשחרר את עמו מרעות יוסף, דאגו אתם לכך שלא לשוב לזה, ששעבוד כזה לא ייווצר שוב. (אמנם יש פה עבדות לאל, בכל זאת זה שיפור ניכר). ואולי כנגד שבע השנים בהם שיעבד יוסף עם שלם לפרעה, מצווה התורה, לפני כל שאר משפטים אזרחיים, על הגבלת עבדות, "שש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחפשי חינם" (שמות כא' 1).



אך מלבד הצדדים האלו שיריעתם ראויה להרחבה, עדיין תמוהה: למה יוסף עושה זאת? מדוע הוא, שנמכר לעבד, לא זוכר "כי עבד היית בארץ מצרים" ? מה מרוויח הוא מרישוש וניצול המצרים ושעבודם לפרעה?

נראה לי שאין יוסף בן חורין בזה, הוא האבטיפוס של העבד, עם מנטליות של עבד. בתור כזה הוא כמה שאחיו ישתחוו לו- ואכן הם מודים בעבדותם לו כמה פעמים עד שהמילים האחרונות של האחים ליוסף הם : "הננו לך עבדים" (פרק יח'). גם את בנימין אחיו בן אימו, (ואולי דווקא אותו), רצה הוא לכאורה לשעבד בסוף הפרשה הקודמת (פרק מד'-17). הוא עצמו עבד לפרעה הנערץ עליו, ובתור כזה - יעשה כל מה שיקדם את האינטרסים של אדונו, כפי שעשה בבית פוטיפר, כפי שעשה בבית האסורים: זה טבעו.

כי מעבר לכל זה- יוסף הוא בעצם המשועבד ביותר - משועבד לצורך הכפייתי שלו, למצוא חן, למצוא חן בעיני כולם. בכל מקום שהולך - הוא מוצא חן, עד שאיננו מסוגל שלא למצוא חן, למרות שזה גורם סבל לאחרים, אם זה אחיו, אשת פוטיפר או כל המצרים כולם. וכאשר הוא מצא את החן האולטימטיבי - בעיני פרעה השליט - יעשה את הכול כדי לשרת את אדוניו ולמצוא חן בעיניו עוד. התורה מתארת שהוא כל-כך מוצלח במניפולטיביות שלו, הוא כל כך מטעה בחינו וביופיו, עד שאפילו העם שאותם הוא מדכא ומשעבד רוצים למצוא חן בעיניו.

יש בספר שמות המשך טראגי לסיפור. שעבוד בני ישראל במצרים בפרך (ב"פה-רך",וכמו שחז"ל פירשו במדרש שם שהשתעבדו תחילה בגלל שגם הם רצו למצוא חן בעיני פרעה, שהשתמש אף הוא בשיטות של יוסף של רתימת אנשים למטרה נעלה ובכך למנוע מהם לראות גם את עצמם, גם אחרים). גלות מצרים התחילה בשעבוד המנהיג עצמו, לעצמו. יוסף היתום שגדל תלוי במציאת חן בעיני אביו, שנמכר לעבד והיה תלוי בחינו בכדי לשרוד - בעצמו משועבד לצורך אובססיבי זה, ואיננו יכול אחרת. מעגלי תלות אלו לעולם אינם פוסקים, רק מתרחבים. מי ששפתו היא שפת החן המניפולטיבית, אשר עבורו כבר בנערותו היתומה האנשים סביבו ואף משפחתו אינם אלא חוג מעריצים דמויי אלומות וכוכבים משתחווים (פרק לז' 7-9) ולאחר מכן אובייקטים לבימוי המניפולטיבי הציני שלו (פרקים מב'-מד') – תמיד משועבד בעצמו ויוצר מעגלי שעבוד מתמשכים. כמה עצוב לשמוע בסוף הפרק הזה את אביו של יוסף אומר-מתחנן לבנו לא להשאיר אותו במצרים הזה – שלש פעמים הוא חוזר על המילה "נא" כאשר- בפס' 29- האב גם כן מבקש בשפת בנו: "אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תקברני במצרים".