​יהושע אנגלמן

אנו מחפשים תורמים/ספונסרים לשם הוצאת ספר שיהושע שוקד על כתיבתו בימים אלו. אם את/ה מעוניין לתרום, אנא צור קשר באימייל:        sy.engelman@gmail.com


We are looking for Donors / sponsors for the new book Yehoshua is writing this days.    if you are interested, please contact us at:     Sy.engelman@gmail.com



חייג עכשיו: 052-6844655
כתובת: שח"ל 55 דירה 1 ירושלים, דוא"ל: sy.engelman@gmail.com  טלפון': 0526-844655

שבת הגדול

שבת זו נקראת "שבת הגדול על שם פסוק מסוף הפטרת שבת זו "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (סוף מלאכי).
ספר מלאכי, שפרקו האחרון נקרא תמיד בכל העדות בשבת שלפני פסח, הינו חריגה מכל ספרי הנביאים בהיותו דו-שיח בין אלהים והעם. שוב ושוב ה' אומר דבר וזוכה לתגובה מתריסה מהעם, בצורת "ואמרתם": הפסוק הראשון פותח במילים "אהבתי אתכם אמר ה', ואמרתם- במה אהבתנו?" ובהמשך- "אם אב אני איה כבודי... ואמרתם: במה בזינו שמך?" ושוב- "ואמרתם... ואמרתם... כי תאמרו... ואמרתם..." אלוהים מאד מכיל בדו-שיח זה, הוא חוזר על טענות העם כלפיו ומנסה לענות. כל הספר הוא סוג של דו-שיח שאלה ותשובה. מדהימה צורת  עצם הויכוח, המוכל בפי הנביא, שבמקום לקחת עמדה נבואית מוכיחה וזועמת רגילה, מציג אלוהים שמקשיב, מגיב, עונה שוב ושוב לטענות ותלונות של עמו.
שווה קריאת כל הספר (שלושה פרקים) ולתהות: כמה אבות דנים ככה - בסבלנות למרות הכעס והפגיעה - עם בניהם? חוזרים על דבריהם ודברי בני-פלוגתא שלהם, כפי שלימדונו בית-הלל? מתוך השורות ניכר רצון כל-כך עז של אלוהים שלמרות שהוא נורא נפגע מבניו שלא מכבדים אותו, תוהים אם הוא אכן אוהב אותם, מתריסים כלפיו- בכל זאת רוצה לענות על שאלותיהם ולפייסם, ובלי לוותר על עמדותיו.

אולי דיאלוג איננו יכול להיות בין שווים. כמעט תמיד יש חזק-חלש (עבד-אדון, וכו'). יש פילוסופים שטענו שאף פעם אין מבט של שווים, ויש שסברו שזה ייתכן... לפחות לרגע. יש כאן שיחה בין אלוהים שביכולתו להעניש ולנקום- והוא אף מאיים בזה, ולמרות זאת הוא מתעקש להמשיך להתדיין. גם אם אין כאן מפגש אוטופי של "עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיהו. נב'-8 ), יש פה נסיון מרשים.

ועל כן נראה לי שזו הבחירה שאין מתאים ממנה להפטרה שלפני פסח, לפני ליל-הסדר. כל ליל-סדר זה לילה של שיחה בין-דורית שנוסדה סביב, ועל-פי, פסוקי התורה שכבר בזמן יציאת מצרים חזתה מראש שהילדים ישאלו שאלות ולא יקבלו מסורת כמובן מאליו: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ?!, ואמרתם זבח פסח הוא לה'..."(שמות יב'-26) ו- "והיה כי שאלך בנך מחר לאמור מה זאת?!? ואמרת אליו...." (שם יג-14). - מורגשת כאן תקוותו-חרדתו של ה' מהתוצאות של הוצאת עמו ממצרים. הוא יודע שאי-אפשר להגביל חירות, ולכן ברגע שהוציא את עמו ממיצרי הנוחות של סיר-הבשר של מצרים, מכבלי המחשבה שנוחות כלכלית ולחץ עבודה סדים אותם- לא יהיה ביכולתו לעצור את התהליך, ובדורות הבאים הבנים יתריסו: בשביל מה כל זה?  מרד הבן היא ההצלחה הכואבת קמעה של חינוך לחירות שההורה נותן. אי אפשר לא לשמוע בפסוק ההפטרה הד לתקוותו-חרדתו של אלוהים בהוציאו את עמו ממצרים: "אמרתם שווא עבוד אלוהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו" (מלאכי ג'), "מה העבודה הזאת לכם?!?"

ליל הסדר מטיל עלינו לא לטשטש פערים, אולי אף להדגישם. גם אם אדם יושב לבדו- מנהגי ליל סדר מחייבים אותו לשאול "מה נשתנה", כאילו יש שני קולות הקיימים בתוכו גם כן, קול האב- הסמכותי והיודע, והילד- השואל, תוהה, מתנגד ומקשה. הצד הישן, המסורתי, ההרגלי, התרבותי, הממוסד, המבקש מנוחה ויציבות בתוכנו, ולעומתו הצד המבקש להשתחרר מכל תצורות חשיבה מקובלות, רגילות, דקדנטיות, כבולות, הצד שחייב לשבור כלים. הנביא מלאכי אף שומע שני קולות אלו בתוך דברי ה'; שני צדדים באלוהות עצמה.

אנחנו לפעמים מתפתים לפתח עם ילדינו שיח בין שווים בלבד, חיפוש משותף, אף להיות במקום המתריס המקשה והשולל-כל בעצמנו, ובזה אולי נמנעים מעמדה מאתגרת של סמכות, ומונעים מילדנו את החיפוש וההתנגדות שלהם. ליל סדר מצווה עלינו שבמקום לעשות לעצמנו את ההקלות האלו, ניתן לילדנו, חברינו או אורחינו ללחום את מלחמתה של תרבות - נגדנו. להיות בעמדה - אולי לפחות "לשחק התפקיד" -  של מייצג מסורת, הסטוריה, תרבות (כפי שברוך ברנר הסביר כאן בשבוע שעבר). אולי לא לחינם קרבן הפסח נאכל "מתניכם חגורים"- כעין "אזור נא כגבר חלציך אשאלך והודיעני", בהיפוך תפקידים שאלוהים מציע לאיוב (פרק מ'- 6).

ספר מלאכי מלמדנו איך לנהל את השיח של פסח, איך לתת לילדים את הזכות של התנגדות. זו ספרות מומלצת לכל הורה, ודאי לפני ליל הסדר, ועם סופו שומעים הד לשאלות שכבר בזמן יציאת מצרים אלוהים ציפה לשמוע ואף חיכה להם. (שמא גם קיווה להם? איזה אב לא מחכה ליום שבניו ינצחוהו? זה מילוי מאוויי לבו של אלוהים שחיכה וקיווה שבניו ישאלוהו).

בסוף הספר, בהפטרת שבת, דווקא אלוהים (שלא כבניו) נשמע מותש מעט מהויכוח: "חזקו עלי דבריכם אמר ה' ואמרתם: מה נדברנו עליך?? אמרתם: שווא עבוד אלוהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו..." הד לשאלת הבן "מה העבודה הזאת לכם" (שמות יב- כו). ההגדה נקראת כך על שם "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות שם) ו'הגדה', כפי שמלמדת המדרש, זו לשון קשה ( שמות יט, ד'). אולי תחילת ליל הסדר אמורה להיות לא קלה, ולא לחינם שותים 4 כוסות יין. מסתבר שאי-אפשר לענות על שאלות והתרסות הבנים כלפינו, כלפי מה שאנחנו מייצגים, וכלפי העוצמה שאנחנו מגלמים, אף אם בעל כורחנו. על כן, לפני שנוכל לגמור שיר ההלל בלב שלם אחרי הסעודה, מזמינים את אליהו הנביא העומד על גבול כל העולמות, נטוע בכל דור, אב ובן, חיים ומתים.
אף אלוהים זקוק לו כנראה: הפסוקים האחרונים שבהפטרה שלנו, המילים האחרונות של אלוהים שבתנ"ך לעמו , הן: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". ומה תפקידו האולטימטיבי? "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם." לא רק שאין גאולה עתידית שלמה אם אין היא מביאה לאיחוי הקרעים בין דורות, בין קרובים ובתוך משפחות ולא רק בין עמים ובין מעמדות חברתיות שונות, אלא פחות מזה לא מתקבל על אלוהים או על האלוהים בתוכנו. או זה - או הכאת חרם. אבל יתרה מזו - יש פה תקווה של הרמוניה בין הקולות המנוגדים: שלבנים - יהיה גם לב של אבות, ושלאבות - לב צעיר.

בזה לא די. אין סדר שלם בלי קולות שונים, ואין ליל סדר בלי עניים ונצרכים. היו דורות ומקומות בהם אנשים נלחמו על הזכות של אירוח 'כל דצריך'. אם אנחנו נותנים מקום לשאלות בנינו, ילדינו, חברינו ואין בשולחננו האחר האולטימטיבי המתרס בקיומו על יתרוננו - העניים, המוגבלים, הזרים והנדכאים - הרי שבוודאי שלא התחלנו כלל לפתוח את הדלת לאליהו, העני הנודד הנצחי. השאלה התמידית של "מה נשתנה" - למה ולמה - צריכה להיות נוכח גם במעש ובנוכחותם המקשה הרבה יותר מארבע קושיות. השבת לבבות של אליהו קיימת אך רק במקום שקול עניים כבר נשמע, ושאת לבנו וביתנו פתחנו להם. עצם נוכחות העני בתוך ביתנו והדיאלוג שלנו עם הקושיה שהוא מהווה ליד שולחננו הוא הוא אליהו הנביא המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.



​באדיבות בית-המדרש קולות